גיל המעבר הוא השם שניתן לתקופת החיים שמעבר לתקופת הפוריות בנשים. במהלך תקופת המעבר מתרחשת ירידה הדרגתית בייצור ובהפרשה של הפרוגסטרון והאסטרוגן ומאחר ורוב האיברים בגוף הנשי מכילים רצפטורים לאסטרוגן, הרי שההשפעה של גיל המעבר ניכרת במגוון רחב של מערכות פיזיולוגיות, לרבות מערכת השתן כמובן. ההפסקה של הווסת בקרב הנשים בישראל מתרחשת באופן ממוצע בגיל ארבעים ושמונה עד ארבעים ותשע.
חשוב לציין כי דליפת שתן או בריחת שתן יכולה להופיע בגיל שהוא, אך בגיל המעבר מופיעים גורמים שונים המגדילים את הסיכון לסבול מבריחת שתן.
מה הם הגורמים לבריחת שתן בגיל המעבר?
- שינויים הורמונליים – הירידה ברמת הורמוני המין הנקביים בדגש על אסטרוגן משפיעה באופן ישיר על מידת החוזק והאלסטיות של הרקמות המרכיבות את דרכי השתן התחתונות. הפעילות התקינה של שלפוחית השתן, השופכה ושרירי רצפת האגן מושפעת מאוד מרמת האסטרוגן ולפיכך כאשר מתרחשת ירידה ברמת ההורמון, הפעילות של דרכי השתן התחתונות עלולה ללקות בחסר.
- היחלשות של שרירי רצפת האגן – היחלשות של שרירי רצפת האגן עלולה להופיע בקרב נשים שעברו מספר לידות. בעקבות זאת עלולה להתרחש צניחה של שלפוחית השתן ולהתעורר בעיה של אי נקיטת שתן במאמץ.
- בעיות ניידות – ככל שאנו מזדקנים, עולה הסיכון לבעיות ניידות על רקע שברים, שיתוק, נכות, פציעות מסוגים שונים ועוד. בעיות ניידות מגדילות את הסיכוי לסבול מאי נקיטת שתן תפקודית.
- תרופות ומחלות כרוניות – ככל שאנו מזדקנים, עולה השכיחות של מחלות כרוניות ובהתאם גם תדירות השימוש בתרופות. הן מחלות כרוניות כמו סוכרת או מחלות לב והן תרופות שונות כמו תרופות משתנות למשל, מגדילות את הסיכוי לסבול מבריחת שתן.
- שינויים בשריר השלפוחית – נשים מעל גיל 65 נוטות לסבול משכיחות גבוהה במיוחד של שלפוחית רגיזה (קרוב לעשרים אחוז), כלומר מפעילות יתר של שריר השלפוחית.
מה הם התסמינים של בריחת שתן בגיל המעבר?
ישנו מגוון תסמינים בהם בריחת שתן בגיל המעבר יכולה לבוא לידי ביטוי. בין היתר מדובר על התסמינים האפשריים הבאים:
- תחושת בהילות המופיעה באופן פתאומי להתרוקן, ללא הכנה מוקדמת וללא הדרגתיות.
- תחושת צריבה בזמן מתן שתן או תחושת כאב בזמן הטלת שתן.
- עלייה משמעותית בתדירות ההשתנה.
- דליפת שתן ברמות חומרה שונות בזמן צחוק, עיטוש, מעבר מישיבה לעמידה, קיום יחסי מין או ביצוע כל פעולה המגדילה את הלחץ התוך בטני.
- קימה מהשינה לצורך התרוקנות, לעתים אף שלוש וארבע פעמים מדי לילה.
- במידה והבעיה לא מטופלת עלול להיווצר מצב שבו החולה תגביל את הפעילות היומיומית שלה על מנת שלא להתרחק מהשירותים. לא אחת נוצר אף מצב שבו החולה נוטה להתבודד, להימנע מפעילות חברתית ולהסתגר בביתה. כמו כן, קיימת שכיחות גבוהה יחסית של דיכאון, חרדה ובעיות בדימוי העצמי בקרב נשים בגיל המעבר הסובלות מבריחת שתן.
כיצד מאבחנים בריחת שתן בגיל המעבר?
את עצם התופעה ניתן לאבחן על ידי דיווח עצמי של הנבדקת, אך האתגר האמתי הוא להתחקות אחר הגורמים לבעיה. השלב הראשון בתהליך האבחון כולל תשאול מקיף של הנבדקת בנוגע לתסמינים מהם היא סובלת, בנוגע למועד שבו החלה להופיע הבעיה, בנוגע להיסטוריה הרפואית שלה והיסטוריית הלידות שלה, בנוגע למועדים בהם מתרחשת בריחת השתן ועוד.
לעתים, יהיה צורך לבצע בדיקת תרבית שתן לשלילת דלקת בדרכי השתן, בדיקת דם לשלילת סוכרת וכן בדיקות שונות לשלילת אבנים או גידולים בדרכי השתן כמו CT, אולטרסאונד של דרכי השתן או MRI.
כמו כן, ישנן בדיקות מיוחדות המאפשרות לבדוק ישירות את תגובת השלפוחית למצבים שונים של מלאות כמו למשל הבדיקה האורודינמית. בנוסף לכל הבדיקות הנ"ל, מקובל להנחות את הנבדקת למלא יומן השתנה מסודר במשך 24-48 שעות.
כיצד מטפלים בבריחת שתן בגיל המעבר?
הטיפול בבריחת שתן בגיל המעבר משתנה ממטופלת למטופלת, שכן הטיפול משתנה בהתאם לגורם לבעיה. כך לדוגמה אם מדובר על בעיה הנובעת כתוצאה מהיחלשות של שרירי האגן, ייתכן מאוד כי תרגול של טכניקות לחיזוק שרירי רצפת האגן יביא לשיפור המצב תוך מספר שבועות. לעומת זאת, במידה ומדובר על זיהום בדרכי השתן התחתונות, הרי שיהיה צורך להתחיל בטיפול אנטיביוטי.
במקרים מסוימים יהיה צורך ליטול תרופות אנטי מוסקריניות להרפיית שרירי השלפוחית וכן ייתכן כי יהיה צורך להזריק בוטולינום טוקסין ישירות לשריר השלפוחית המכווץ ביתר.
במקרים החמורים ביותר שלא הגיבו לטיפולים השמרניים ניתן לשקול ביצוע של ניתוחים מסוגים שונים, שהמפורסם והנפוץ שבהם נקרא TOT. בדרך כלל, נהוג להתחיל בטיפולים התנהגותיים, להתקדם לטיפול תרופתי ובמידת הצורך לעבור לטיפולים הרדיקליים יותר.
